למי אכפת עכשיו מסיפורים?

אני אף פעם לא אצליח לכתוב שוב.

או שזה לפחות מה שאני אומר לעצמי בראש, מספר פעמים ביום, בשבועות האחרונים.

כי איך אפשר לעסוק ביצירת סיפורים בתקופה שבה סיפורים מרגישים כל כך קטנים, כל כך חסרי חשיבות? למי בכלל אכפת עכשיו מדברים כמו סדרות טלוויזיה? איך אפשר אפילו לחשוב על לכתוב יצירות בדיוניות, כשהמציאות כל כך קשה, מפחידה, שואבת?

זה אולי הזמן לומר את המובן מאליו - לא ככה חשבתי שאתחיל את הבלוג הזה. הוא קיים בראש שלי כבר תקופה ארוכה, כמשהו שציפיתי לו. בריחה משגרת העבודה, הזדמנות לחקור את תהליך היצירה שאני כל כך אוהב ולחלוק זאת עם אחרים. ממש לא חשבתי שהפוסט הראשון בו ינבע מתוך מצוקה ופחד כל כך מוחשיים. אבל ככה יצא. החקר האינטלקטואלי בשאלות על מלאכת הכתיבה יצטרך לחכות להמשך. כרגע אני צריך לתת לעצמי תשובות לשאלה מיידית הרבה יותר - איך אפשר בכלל לכתוב עכשיו?

עבורי השאלה היא לא רק פילוסופית, היא גם פרקטית. בתור מי שמתפרנס מכתיבה עלילתית, עלויות שכר הדירה והאכילה הרגשית שלי תלויים בשאלות איך, מתי ואם בכלל אוכל לשוב ולעסוק במה שאני עושה (ובימים מסוימים, גם אוהב לעשות). תוך כתיבת המילים האלה, מאחורי החלון שבו אני מקליד, מסתתר עוד חלון של וורד עם דראפט חדש של פרק, שעליו מתנוססות המילים – עדכון אחרון: 6.10.23. דראפט שלא נגעתי במילה ממנו מזה שבועיים.

יש גם לומר שעל אף שפוסט זה נכתב בזמן קשה במיוחד – שבועיים לתוך מלחמה מהנוראיות שידענו, בשיא הדיכאון והחרדה הקיומית (אני מקווה לפחות שזה השיא) – השאלה איך אפשר לכתוב עכשיו לא זרה לי גם בשגרה. אני מנחש שלא רק לי. היא יכולה לצוץ בתקופות רבות. עבורי, ועבור רבים אחרים, כל השנה האחרונה הייתה כזו. שנה של הפרעת קשב מתמשכת. נדמה לי שבמהלך השנה האחרונה לא חלף יום שלא הרהרתי בו על החלפת מקצוע (לשם השוואה, מדובר בעלייה של פי 2 בערך מהתדירות הרגילה), ולא הייתה מודעת דרושים בחנות שלא עצרתי להביט בה לכמה רגעים, מנסה לדמיין איך ייראו החיים מעכשיו אם פשוט אקח את העבודה בדוכן המיצים.

אז איך אפשר בכלל לכתוב עכשיו? אולי השאלה שצריך לענות עליה קודם היא, האם סיפורים חשובים עכשיו?

התשובה שלי לעצמי (והיא טרם הניבה מילה כתובה אחת, אבל כולי תקווה) – היא שכן. בטח שכן. לא? כן. אולי. כן. רגע, אבל למה בעצם? אז הנה המחשבות שלי, נכון לרגע זה, ללמה סיפורים הם כן חשובים כרגע:

1. סיפורים עוזרים לנו להסביר את העולם. אם אתם חיים בעולם, אולי מוכרת לכם התחושה שהמציאות מטיחה בכם רצף בלתי פוסק של אירועים טראומתיים, שמציפים ומאיימים להטביע, שלא מאפשרים לנשום, שיוצרים תחושה של חוסר שליטה, של בלבול ושל חוסר משמעות. מכירים? מזל טוב, אתם חיים בעולם. איזה מזל שיש סיפורים – מכשיר שכל תכליתו לייצר קשר סיבתי בין אירועים, להפיק מהם היגיון ולהטעין אותם במשמעות. זה מה שהחדשות עושות, במידה רבה – אלא שלא פחות משהן עושות סדר בעולם, הן גם מזכירות לנו כמה זוועות הוא מכיל, ומה מניין הטילים המדויק של שכנינו. פחות מתאים לכרגע. סיפורים בדיוניים, לעומת זאת, יכולים לספק לנו תחושת משמעות גם מבלי לעסוק ישירות בתקופה שבה אנו נמצאים, או במציאות שאותה אנו חיים. אני, למשל, בשבוע האחרון, מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב לסצנה ספציפית מסרטי ״שר הטבעות״ (שמורה במערכת, ניחושים נכונים ייענו באימוג׳י). הסצנה אמנם לא עוסקת במלחמה בדרום, אבל היא מספקת לי כלים שעוזרים לי להסביר את המציאות סביבי. וזה כבר בכלל לא מעט לקבל מסיפור בדיוני. שלא לדבר על זה שחלק גדול מפילוסופיית התזונה שלי לקוח מההוביטים.

2. סיפורים עוזרים לנו להרגיש פחות לבד. התקופה הזו קשה במיוחד. שלא לומר – מעוררת בכי ספונטני במקומות לא צפויים. שלא לומר – בכיתי השבוע בזמן שחתכתי גזר. אבל לסיפורים – כפי שצ׳ארלי קאופמן ניסח זאת נפלא בהרצאה שלו מ-2011 – יש בין השאר את הכוח המיוחד לעזור בכך שהם גורמים לנו להרגיש פחות לבד. אף הסבר רציונלי ללמה הכול יהיה בסדר, מנומק ככל שיהיה, לא ישתווה לחיבור רגשי רגעי לדמות שנדמה לנו שאנחנו ממש מבינים מה היא עוברת עכשיו, פשוט כי אנחנו עוברים את זה גם.

3. סיפורים הם תרגול של אמפתיה. זו אולי התשובה החשובה ביותר מבחינתי. אחד הדברים שהכי חסרים בתקופה הזו, ובתקופות כאלה, ובתקופות בכלל, הוא אמפתיה. הרצון והנכונות הפשוטים להבין את האחר. אמפתיה כלפי כל אחד – בין אם אלה האנשים קרובים אלינו ביותר, הווכחנים הקבועים ברשתות החברתיות, ה״עולם״ שלא מבין אותנו, וכן, גם אלה שחיים מעבר לגבול. בסוף, אם כולנו היינו נחשפים לסדרת דרמה עשויה היטב שמספרת את סיפור החיים של אדם שאנחנו בקונפליקט מולו, מן הסתם הקונפליקט היה נראה אחרת לגמרי. אם גם הוא בתורו היה נחשף לסדרה על חיינו, עד ששנינו היינו מכירים ומבינים זה את זה, על כל הפגמים והקשיים, כמו שאנחנו מכירים ומבינים דמויות בסדרה אהובה – כנראה שהיו הרבה פחות קונפליקטים בעולם. עצם ההבנה של האחר פשוט לא מאפשרת שנאה אמיתית. והנה החדשות הטובות – סיפורים הוכחו מדעית כמוליכים יעילים ביותר של אמפתיה. בתור תסריטאיות ותסריטאים עלינו להיכנס מדי יום לראשיהן של דמויות שונות מאיתנו בתכלית, לנסות להבין אותן ולנהוג כפי שהן היו נוהגות. כשאנחנו צורכים סיפורים, אנחנו עושים את אותו הדבר – צוללים לחייהן של דמויות וזוכים להציץ לעולמות שאנחנו לא מכירים, שאף פעם לא היינו נחשפים אליהם, לומדים להבין ולהזדהות איתם. לא הייתי מגזים ואומר שהמפתח לשלום עולמי בידינו, אבל לכל הפחות, אולי המפתח לוויכוחים קצרים יותר בתגובות.

אז כן, העולם צריך סיפורים, גם עכשיו. אבל חשוב גם לומר – זה לא תמיד קל. כי אותה אמפתיה שנדרשת בשביל לכתוב, היא גם במידה רבה מותרות. עבורי לפחות, קשה מאוד להיות אמפתי כשאני לא מרגיש ביטחון אישי, או כשאין לי את האנרגיה המספקת. אני יכול רק לדמיין את הקושי כשמדובר בסכנת חיים מיידית ליקיריי או לי. אמפתיה בהיקפים שכתיבה דורשת יכולה להיות פריבילגיה של אלה שלא נמצאים בעצמם במצוקה כרגע.

אז מה עושים אם הבנו שסיפורים הם חשובים בתקופה הזו, שכתיבה היא חשובה בתקופה הזו, אבל זה פשוט לא יוצא? הפתרון שלי כרגע הוא להבטיח לעצמי מספר הבטחות, ואני שומר לעצמי את הזכות להפר אותן לחלוטין במידת הצורך. הנה הן:

אני מאוד אשתדל לתרגל אמפתיה גם כלפי עצמי. זה מתחיל מלהכיר בכך שלא תמיד אצליח לכתוב. זה נכון לתקופה קשה, וזה נכון גם ליום-יום. יש ימים – ובתקופות כמו זו, הרבה יותר מאחד או שניים – שפשוט אי אפשר. למעשה, בכל יום נתון ייתכן שלא אצליח לגייס את האמפתיה ואת הריכוז הנדרשים כדי לכתוב, וזה בסדר. התנאים הנדרשים לכתיבה הם שבריריים, ולכעוס על עצמי בעניין הזה לא יועיל יותר מדי. זה בטח לא יעזור לי לעמוד בדדליין.

אם ניסיתי לכתוב וכלום לא יוצא, אשתדל להיות מפיק נדיב כלפי עצמי, להביע הבנה, ולשחרר את היום הזה. אידיאלית, אשתדל להשקיע אותו בשיפור מצבי הנפשי, כסוג של השקעה להמשך. זה יכול לכלול מדיטציה, התנדבות, או כל דבר אחר שעשוי לעזור. אם זה יתאפשר, אנסה גם להכין את השטח לקראת היום הבא שבו אנסה שוב לכתוב – למשל דרך תחקיר, או צפייה ביצירות שממלאות אותי בהשראה רלוונטית.

אם ממש ארגיש הרפתקן, אנסה אולי להעמיד שלד, תשתית לפעם הבאה שבה אוכל לכתוב. משהו שיקל מעט על ההתנעה. קבלת החלטות טנטטיביות לשכתוב. ראשי פרקים. משפט ראשון. משהו. שהדף מחר יהיה רק קצת פחות מסנוור בלובנו.

בקיצור, אני מבטיח בזאת לעצמי לנסות לכתוב בכל יום שזה מתאפשר. או לכל הפחות, לשאוף לייצר את התנאים המיטביים והמיטיבים ליצירה, ולחכות. לא ללחוץ עליה יותר מדי, אבל לא לוותר עליה לגמרי. רק להשאיר לה דלת פתוחה. כי בסופו של דבר, דרך הדלת הזו ייכנסו סיפורים – והם יהיו נחוצים עכשיו יותר מאי פעם.